חישוב הנזק בתנאי אי-ודאות – התאמת הנתון הסטטיסטי למטרותיהם של דיני הפיצויים(Assessing Damages Under Uncertainty – Applying Tort Theory to the Use of Statistical Data)

Abstract

תקציר בעברית: בתי-המשפט נאלצים פעמים רבות להעריך את הנזק שנגרם לתובע באמצעות פנייה לנתונים סטטיסטיים, המסייעים בהערכת הנזק בקירוב כאשר אין בנמצא נתונים קונקרטיים המאפשרים לשום את הנזק שנגרם לניזוק באופן ישיר. אף שמדובר בפרקטיקה רווחת, בתי-המשפט בישראל אינם בוחנים לרוב אם ההנחות העומדות בבסיס הנתון הסטטיסטי המשמש אותם מתיישבות עם מטרותיהם של דיני הפיצויים. בפועל, פעמים רבות קיים פער בין הנימוק המשמש את בית-המשפט בעת חישוב הפיצויים לבין הנתון הסטטיסטי שנבחר.לתופעה זו יש שני מופעים החוזרים בהקשרים שונים בפסיקה. המופע הראשון קשור לאופן שבו נבנה מסד הנתונים שממנו בית-המשפט גוזר את הנתון הסטטיסטי. שימוש בנתונים סטטיסטיים תוך התעלמות מהנחות-היסוד העומדות בבסיסו של מסד הנתונים מוביל לעיתים לטעויות בעת חישוב הנזק. כך, ביחס לאובדן כושר ההשתכרות, כאשר קיימים נתונים חלקיים ביחס לניזוק, בתי-המשפט מביאים בחשבון את האפשרות שהניזוק יהיה מובטל בעתיד, אולם כאשר הם עושים שימוש בנתונים סטטיסטיים, הם מתעלמים מאפשרות זו.המופע השני של תופעה זו קשור לבחירה בנתון הסטטיסטי מתוך מסד הנתונים. הנתון הסטטיסטי המשמש את בית-המשפט בעת קביעת הפיצויים אינו מתיישב לעיתים עם הנימוק הניתן בפסק-הדין. כך, ההסבר שניתן בפסיקה לחישוב אובדן ההשתכרות וקיצור תוחלת החיים בתנאי אי-ודאות מתיישב עם שימוש בנתון החציוני, אשר משקף את הנזק הסביר ביותר לניזוק הספציפי, ותואם את השימוש הרווח במשפט הפרטי בכלל מאזן ההסתברויות במסגרת ההתמודדות עם מצבי אי-ודאות. אולם בתי-המשפט עושים בפועל שימוש בנתון הממוצע, אשר מתיישב עם מטרת ההרתעה של דיני הנזיקין, אך אינו מתיישב עם המטרה של השבת מצבו של הניזוק לקדמותו. המאמר סוקר כמה טעויות נפוצות, ומציע קווים לפתרונן של טעויות אלה וכן של טעויות אחרות שיתגלו בעתיד.English Abstract: In personal injury cases, Israeli courts often use statistical data in order to assess the harm done to the plaintiff when no case-specific evidences are available. Despite this being a common practice, rarely does the Israeli court examine the underline assumptions of the statistical figure used in the process of calculating damages. As it were, many times a gap exists between the explanation the court gives when calculating the damages, and the statistical data that it puts into use.This phenomenon presents in two distinct ways. First, the court sometimes uses one measure of central location, the weighted mean, while the argument it uses in the opinion calls for the use of another, the median. Specifically, when the court determines the plaintiffs lost income and remaining life expectancy, the court argues that damages should be calculated in a way that restores the plaintiff to her condition before the accident, in accordance with corrective justice principals. In this article, I would argue that the court's logic calls for the use of the median. However, the court uses the weighted average when calculating damages.Second, the court sometimes fails to examine the underline assumptions used in the construction of the database. This in turn often leads the court to reach the wrong conclusion from the data. For example, when the court is presented with evidence about the plaintiffs future income it takes into account the possibility that the plaintiff might have been unemployed, even if the accident would not have occurred. However, when the court is presented with no evidence, it uses the average income to calculate lost earning capacity, completely ignoring the possibility that the plaintiff would have been unemployed. In this article, I present a number of typical mistakes regarding the calculation of damages, and offer guidelines that should be adopted in order to avoid such mistakes in the future.